<h1>תניא רבתי סימן מ"ה</h1>
<h2>דף כז.</h2>
שיעור העיסה שתוכל האשה להתעסק בה ולא תבא לידי חימוץ היא שלש וארבעים ביצים וחומש ביצה כדכתיב (במדבר ט"ו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו (חל"ה בגימטריא הכי הוי) מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל אין לשין שתי
מדות בפסח. כדי שלא תבוא העיסה לידי חימוץ. ואף אין מקטפים. אלא לש מדה אחת. והלש אותם ואינו יודע כמה [הוא] מודד, ומה (לנו) [היא] המדה. אין ללוש פחות מכשעור שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה. כדי שלא להפקיע תורת חלה ממנו. שכך הוא שיעור חלה. אבל אם היא יתירה ארבע או שש ביצים אין לחוש בכך. ושיעור חלה כיצד הוא עושה. מכניס מ"ג ביצים בכלי מלא על כל גדותיו. והמים הנשפכים חוצה הן מדת שיעור קמח לחלה. וזהו עשירית האיפה. ובשם רב יהודאי גאון ז"ל כמשקל מ"ג ביצים וחומש ביצה צריך להיות הקמח. ובעל עשרת הדברות בשם רבוותא ז"ל דשיעור חלה היא משקל תש"נ זוז. וכתב אנן שיעור משקל לא נמצא ברור בידינו. וחיטי איכא דקלילי. ואיכא דלא קלילי. וביצים נמי איכא גדולים ואיכא קטנים ולא בריר לן. ויש מן הגאונים ששיערו שיעור עיסה שצריך ליטול ממנה חלה חמשה ושבעים אונקיות. והעיקר שתלוש האשה עיסה שיכולה להתעסק בה שלא תבוא לידי חימוץ. בין יותר מכשיעור בין פחות מכשיעור. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה. ומפריש ממנה לכל הפחות כזית. ולא יאמר להפריש חלה דלאו ברכה היא. ופירוש חלה. היא עוגה וחררה, ואין בו משום הפרשה כלל. וחלה תרימו תרומה כתיב. והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו תרומה, לשם תרומה. ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה. ואין לשנות. ועושה אותו כזית שהפריש, דק. ופושטו ומרחיבו כגון חררה מדקרי לה חלה. ואחר כך משליכה באור ושורפה באש. ואפילו יש שם כהן אינו נותנה לו. מפני שתרומת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה מגופו וכיון שרואה קרי אסור לאוכלה. ואחר כך אם יש שם כהן מפריש כדי מתנה ההוגנת לו בלא ברכה, שהרי נפטרה העיסה בברכה ראשונה. ואם הוא יום טוב של פסח ולש עיסה ביום טוב כיצד יעשה. שאם מפריש תרומה ומברך עליה אינו יכול לשורפה. לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם תאמר יניחנה עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפה. הרי היא באה לידי חימוץ ועובר עליה משום בל יראה ובל ימצא. אלא כך יעשה מפריש עוגה קטנה. ולא יקרא לה שם. לא בברכה, ולא בלא ברכה. ויאפה אותה עם שאר העוגות שיעשה מן העיסה. ואחר אפיה יצרף הכל בסל אחד, העוגות והתרומה. ונראין כאלו הן מחוברות ביחד. והסל מצרפן לחלה. דתניא רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל. הסל מצרפן לחלה. שנאמר (במדבר ז') כף אחת, הכתוב עשה כל מה שבכף. אחד. ואחר כך יברך עליה להפריש תרומה. ויניחנה עד חול המועד כמו שהיא אפויה וישרפנה. ואם תאמר יברך עליה כשהיא עיסה ואחר כך יאפה אותה וישרפנה אחר יו"ט. אם היה עושה כך אינו יכול לאפותה ביום טוב לאחר שקרא עליה שם תרומה. משום דהויא לה מלאכה שלא לצורך יו"ט. ובשם בעל התרומה מצאתי, לאחר אפייתן יתן העוגה והמצות בתיבה. ויקיף שתגע העוגה אל המצות. וגם שיהיו כולם תוך התיבה, דבעי צירוף כלי. ואז יקרא לה שם חלה ויברך עליה תחילה. ויניח העוגה שם עד החול ואז ישרפנה. אבל חוץ לתיבה תוך המחבת או כלי אחר אינו יכול לקרות לה שם בענין הזה. לפי שלאחר קריאת שם חלה כיון שהיא טמאה אסור לטלטלה כיון שאינה ראויה לאכילה. והיאך יעשה יצניענה במקום המשתמר. והכי איתא בירושלמי [פסחים פ"ג ה"ג עיי"ש] והבא לצרף את הפת לאחר אפיה. כשנלושו שלא כשיעור. מצרפן על ידי סל. או על ידי כלי אחר כדי להפריש חלה. מצאתי בשם ה"ר אביגדור ז"ל שצריך שלא יהא הפת יוצא מלמעלה מאוגני הכלי, שמה שעולה ויוצא למעלה מאוגני הסל, אינו מצטרף. ונפקא ליה מדקאמר טבלא שאין עליה לבזבז אינה מצרפת. ואם נאפת העיסה ושכח ולא הפריש ממנה חלה, בין ביום טוב בין בחול, יבצע מן העוגה לאחר אפיה. ויברך עליה כאילו היה מפריש מן העיסה, ושורפה. ואם שכח ולא הפריש חלה מערב שבת או מערב יום טוב. והרי צריך לו לאכול ממנה בשבת או ביו"ט מה תקנה יש לו. כתב בעל התרומה ז"ל. יאכל הכל רק מעט שישאיר לבסוף ויקרא לו שם חלה לאותו המעט. דאמר שמואל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. מצאתי בשם הגאונים ז"ל אם ספק לו לאדם אם הפריש חלה אם לאו. יפריש אותה בלא ברכה. מצאתי בשם הר' מאיר ז"ל. ישראל שיש לו שפחה נכרית לעשות לו פת. נכון לישראל לשפוך מן המים לסייע לגלגל או לעסוק בפת כדי להיות הפת זקוק לחלה. שאם לא כן היה נראה כמו ברכה לבטלה אם היה מברך להפריש חלה. דומיא דדיגון נכרי.
